West Wittering נמצא רק שעתיים מדרום ללונדון - לא מרחק רב לכל לוחמי סוף השבוע המתגוררים בבירה.
נוסף על כך זה מדהים spot, עם תנאים אידיאליים למתחילים ומתקדמים כאחד.
ובכל זאת, מעולם לא הוזכרו על ידי הקהילה שבעבר הייתי שייכת לרכב ולחלוק איתם.
איך יכול להיות?
התשובה נעשתה לי ברורה ברגע שהגענו לחוף המערבי ויטרינג ביום מעונן למדי ולא כל כך סוער ביוני.
מסתבר שהחוף בבעלות פרטית על ידי קבוצה גדולה של תושבים, וגלישת עפיפונים מוגבלת לחברי מועדון בלבד. א חברות במועדון מחזיר לך 360 ליש"ט לשנה בתוספת דמי הקמה של 80 ליש"ט. כאילו גלישת עפיפונים כבר לא הייתה יקרה מספיק.
חופים פרטיים אינם דבר חדש ברחבי העולם, אך בבריטניה מרבית החופים הם ציבוריים ורובם מאפשרים שיגור וגלישת עפיפונים בכל ימות השנה.
לא רחוק מוויטרינג המערבית אנו מוצאים את האי היילינג העומד בפני אותו מצב בדיוק. שניהם spots הם מהשורה הראשונה בשפל, אך אם אתם רוצים להיכנס לפעולה עליכם להצטרף לחבר (חברות זמינות גם בסביבות 20 ליש"ט) או להפעיל מחוף ים ציבורי ולהפלגה אל הפירות האסורים.
כלומר, מתקני המועדון אכן נראים נהדר, spot הוא מדהים, ואם אתה גר במקום זה יכול להיות הגיוני לחלוטין להצטרף, כמו כל קאנטרי קלאב אחר. אבל זה לא טניס. אנחנו לא מתחזקים מסלולי גולף ואינך זקוק למקום ליאכטה (או עפיפון) שלך.
עבורי גלישת עפיפונים זה חופש. החופים לחברים בלבד הוא ההפך מזה. בעיצוב מוצרים דיגיטליים, דגם בשם freemium הפך לתקן לרכישת לקוחות. המשמעות היא שחלק גדול מהמוצר או השירות ניתן לשימוש בחינם, ואתה משלם רק עבור תכונות הפרימיום.
מודל freemium הוא מה שהייתי רוצה לראות גם בגלישת עפיפונים. וזה אכן קיים. Tarifa's Valdevaqueros היא דוגמא טובה. החוף חופשי לכל אחד להשתמש בו. מרכזי העפיפונים גובים תשלום עבור חניה ומציעים השכרה, שיעורים, אוכל וכו 'ומושכים אלפי גולשי עפיפונים ושוכני חוף המשתמשים בשירותיהם. ברור כי אחת הסיבות לשמור על זה בלעדי היא להימנע מלהיות יותר מדי קיטרים בבית spotאבל בבריטניה אני לא ממש מודאג מכך. זה יכול להיות עמוס, אבל אף פעם לא Tarifa-עסוק.
אז עם אכזבה לא מוסתרת אני כותב את זה, מכיוון שאני יודע שכנראה לא אחזור למערב וויטרינג בזמן הקרוב, למרות הלגונות המפתות. פרטי הוא לא תמיד רע, אבל אומרים לי איפה שאני יכול ולא יכול לעפיפון משאיר אותי עם טעם חמוץ בפה.
